כך תעזרו למתבגר לצאת מההסתגרות ולבנות ביטחון חברתי בסביבה בטוחה ומעצימה

אתם מכירים את הרגע הזה בערב, כשהבית משתתק, ואתם עומדים מחוץ לדלת הסגורה של החדר שלהם. אתם רוצים לדפוק, להיכנס, לשאול "איך היה היום?", אבל היד נעצרת באוויר. אתם כבר יודעים מה תהיה התשובה: מלמול עמום של "בסדר", או שתיקה רועמת שמסתירה מאחוריה עולם שלם שאתם כבר לא חלק ממנו. המעבר לחטיבת הביניים הוא טלטלה ידועה, אבל אצלכם זה מרגיש אחרת. זה לא רק "גיל ההתבגרות הקלאסי". זו ההסתגרות, הוויתור המהיר מדי על מפגשים חברתיים, והתחושה שהילד או הילדה שלכם, אלו שהיו פעם מלאי שמחת חיים, הולכים ודועכים לתוך המסכים ולתוך עצמם.

הדילמה שמשתקת אותנו מלפעול

בתוך תוכה של הדאגה הזו יושב פחד אחד מרכזי, שלעיתים רחוקות אנחנו מודים בו בקול רם. זה לא רק החשש ממצבו של הילד, אלא החשש מהתגובה שלו לניסיון העזרה שלנו. המחשבה המרכזית שמונעת מהורים רבים בכפר סבא והסביבה להרים טלפון ולחפש עזרה מקצועית היא פשוטה ומכאיבה: "אם אני אציע לו ללכת לקבוצה חברתית, הוא יחשוב שמשהו אצלו לא בסדר. הוא יתנגד, יכעס, ואני ארגיש שנכשלתי." אנחנו מפחדים שתיוג הילד כמי שזקוק ל"עזרה" רק יעמיק את הדימוי העצמי הנמוך ממילא, ושבמקום פתרון, ניצור עוד חיכוך בבית שגם ככה מתנהל על ביצים.

החשש הזה הוא טבעי לחלוטין. אנחנו חיים בחברה הישגית, והרצון שלנו הוא שהילדים שלנו יהיו "נורמליים", מקובלים ומאושרים. ההודאה בכך שיש קושי מרגישה לעיתים כמו סדק בתדמית המשפחתית או ההורית. אבל מה קורה כשאנחנו נותנים לפחד הזה לנהל את קבלת ההחלטות שלנו? הבעיה לא נעלמת מעצמה. להפך, ההימנעות מטיפול בקושי בזמן אמת יוצרת אפקט מצטבר. מה שמתחיל כקושי במציאת החברה בהפסקות של כיתה ז' או ח', עלול להפוך לדפוס התנהגותי של הימנעות שמתקבע לשנים.

כשהילד לומד שהפתרון לקושי חברתי הוא בריחה והסתגרות, הוא מחמיץ את חלון ההזדמנויות הקריטי ביותר לפיתוח שרירים רגשיים. המחיר הוא לא רק "אין לו חברים אחר הצהריים". המחיר האמיתי, זה שאנחנו רואים בטווח הארוך, הוא פגיעה ביכולת שלו לסמוך על עצמו, ליזום, ולעמוד מול אתגרים – תכונות שהכרחיות הרבה מעבר לכותלי בית הספר, בצבא, באקדמיה ובחיים הבוגרים. השתיקה שלנו כהורים, הנובעת מהפחד "לעשות עניין", עלולה להיות זו שמאשרת לילד את הפחדים הכי גדולים שלו: שבאמת אין פתרון, ושעדיף להישאר לבד.

לחצו כאן כדי לגלות איך אפשר לשבור את מעגל השתיקה בדרך רגישה ומותאמת למתבגרים.

החדשות הטובות הן שהתמונה הזו יכולה להשתנות, וזה לא דורש "טיפול" במובן הקליני והמאיים שהמתבגרים חוששים ממנו. המענה שקיים היום הוא שונה לחלוטין מהסטיגמה המיושנת של "קבוצת תמיכה". מדובר על מרחב שדומה יותר לחדר כושר לרגשות ולמיומנויות חברתיות מאשר לקליניקה רפואית. קבוצות חברתיות לפיתוח חוסן רגשי וחברתי מציעות גישה אחרת: במקום להתמקד ב"מה לא בסדר אצלך", הן מתמקדות ב"איזה כוחות יש לך ואיך משתמשים בהם".

עבור המתבגר, ההגעה לקבוצה כזו היא חוויה מתקנת. פתאום הוא מגלה שהוא לא החייזר היחיד בכפר סבא שמרגיש ככה. הוא פוגש בני נוער איכותיים, נבונים ורגישים בדיוק כמוהו, שגם הם מתמודדים עם המעבר המורכב לחטיבה או עם הדינמיקה החברתית המלחיצה. בקבוצה, בהנחיית גלית, הדגש הוא על רכישת כלים פרקטיים מעולמות המיינדפולנס והתקשורת, כלים שעוזרים להנמיך את החרדה בזמן אמת ולייצר אינטראקציות חברתיות ממקום בטוח ולא מתגונן.

• סביבת השווים: המפגש עם בני גילם שחווים תחושות דומות מנפץ את תחושת הבדידות ומנרמל את הקושי, מה שמעלה מיידית את הביטחון העצמי.
• כלים, לא רק דיבורים: הקבוצה לא עוסקת רק ב"חפירות" על העבר, אלא בתרגול אקטיבי של מיומנויות הקשבה, ויסות רגשי וניהול סיטואציות חברתיות מורכבות.
• מרחב בטוח ונטול שיפוטיות: בניגוד לבית הספר, כאן אין ציונים חברתיים. זהו מגרש אימונים מוגן שבו מותר לטעות, לשתוק או לדבר, והכל מתקבל בהבנה.
• הנחייה מקצועית בגובה העיניים: הגישה משלבת רצינות מקצועית עם חום אנושי, כך שהמתבגרים מרגישים שרואים אותם באמת ולא מנסים "לחנך" אותם.

צעד קטן לשינוי גדול

אז איך עוברים את משוכת ההתנגדות הראשונית? הסוד הוא בהצגת הדברים. במקום להציע "טיפול כי יש לך בעיה", אפשר להציע "קבוצה לפיתוח מיומנויות והכרת חברים חדשים". המטרה היא להוריד את הלחץ. לא מדובר בהתחייבות לכל החיים, אלא בבדיקה, בהתנסות. לעיתים קרובות, כבר אחרי המפגש הראשון או השני, המתבגר מגלה שהשד לא נורא כל כך, ואפילו מוצא שם מקום מפלט שבו הוא יכול להיות הוא עצמו, בלי המסכות שהוא נאלץ עטות בבית הספר.

חשוב לזכור שגם אם יש ספקות לגבי המיקום, הזמן או ההתאמה המדויקת לקבוצה, אלו הם פרטים טכניים שניתן לפתור. החשש שמא "זה לא יעבוד" הוא טבעי, אבל האלטרנטיבה – להמשיך באותו מסלול של הסתגרות – היא בעלת מחיר גבוה יותר. המעבר לקבוצה המשלבת מיינדפולנס וכלים רגשיים הוא השקעה ברווחה הנפשית של הילד שלכם כאן ועכשיו, אבל גם השקעה ביכולת העתידית שלו לבנות קשרים משמעותיים.

אתם לא צריכים לעבור את זה לבד, וגם הילד שלכם לא. התפקיד שלכם כהורים הוא לא לפתור עבורם את כל הבעיות החברתיות, אלא לפתוח להם את הדלת למקומות שבהם הם יוכלו ללמוד איך לעשות זאת בעצמם. זה מתחיל בנכונות שלכם לבדוק אפשרות חדשה, כזו שיכולה להחזיר את האור לעיניים שלהם.

דברו איתי כדי לבדוק התאמה לקבוצה ולשמוע איך אפשר לעזור למתבגר שלכם להרגיש שייך ובטוח יותר.